להוביל משאית ברוורס לחניון של פיאט

waado23.jpg

מסע כוכב משאבי שדה של קבוצת "כן ולא"

מאת: בטי בן בשט 
לכל מסע יש מטרה: לגמוע מרחקים מוגדרים, לטפס לגבהים ידועים מראש, להגיע לקו הסיום, להשתכר מנחת וסיפוק אישי ועל הדרך גם לסיים את המסע כשכל האיברים שיצאו חוזרים הביתה בשלום. במקרה שלנו הדרך למטרה יותר מעניינת מלהגיע אליה. כזה מסע היה לנו בסוף השבוע של השמונה עשרה בספטמבר, דקה לפני ראש השנה. מסע של קבוצת "כן ולא" הוא שונה מכל מסע "רגיל". במסע שלנו חלק מהרוכבים הם אנשים עם לקות ראיה עד עיוורון מלא וכולנו רוכבים על אופני טנדם. במשך שלושה ימים של רכיבה ובשעות שאחרי הרכיבה התבוננתי בקבוצה שלנו וחיפשתי את ההבדל בין כל קבוצת רכיבה "רגילה" לקבוצה שבה חלק מהרוכבים תלויים בחבריהם בפעולות בסיסיות כמו למשל איך למצוא את האופניים, איך לדעת היכן אנחנו נמצאים ומה קורה סביבנו. בקבוצה רגילה, כל אחד מהרוכבים אחראי על הציוד האישי שלו, האופניים הקלילות שלו והעמידה באתגר הרכיבה. כל אחד לוקח ומחזיר את עצמו, מפזר את מטלטליו ברחבי החדר ומוצא אותם בחזרה. יש מי שמארגן את כל ההילולה ולרוב יש גם צוות מקצועי תומך שמאפשר לכל רוכב לשבת בתום יום של רכיבה מאומצת ולרחם על שריריו הדואבים באין מפריע ואף מגיש לו את בקבוק הבירה/קולה/מים וחופן מלוחים. בקבוצה שלנו זה כמעט אותו הדבר. כמעט.

WA0018.jpgהתנשפות זוגית
צוות מארגן שדואג למסגרת המסע ומכאן והלאה כולם עושים הכל. כך למשל בתום שלושת ימי הרכיבה כל זוג טנדם מקבל טיפול מפנק בארבע ידיים (חפיפה ועיסוי) ובמהלך הרכיבה שניים מדוושים יחד, שניים מתנשפים יחד ושניים מזיעים כל אחד לחוד (יש גבול לביחד). ועם הכל, כולנו מתנדבים וכולנו עושים, כל אחד לפי יכולתו. גם אדם עם עיוורון יכול לעשות ולא רק עם הרגלים. ותמיד, כמו בכל חבורה יהיה מי שיתחמק מלסחוב שישיית בירה, רואה או לא רואה... היה מעניין להתבונן בכל אחד מחברי הקבוצה וללא כל הבדל ביכולות הראיה שלהם, להבין עד כמה כל אחד הוא עולם ומלואו עם צרכים ורצונות, עם שאיפות ורגישויות. למעט הקושי בראיה אין למעשה כל הבדל בין מי שרואה למי שלא. כולנו רוצים את אותו הדבר וזה להצליח. לעמוד באתגר הרכיבה, להרגיש שייך ולתת, כי לתת זה גם לקבל. 

 

waado22.jpg

 רכיבת מדיטציה     
כולנו רוצים להתנתק מהשגרה הלוחצת של בית, עבודה שעה חדשות על מעללי דאעש ופוליטיקאים מושחתים. כשיוצאים למסע של רכיבה כל העולם נשאר מאחור. האמיצים שבינינו אפילו מתנתקים מהטלפון החכם ומשאירים אותו כבוי וטיפש. זר לא יבין זאת. מסע רכיבה הוא סוג של מדיטציה מתמשכת שמחזירה אותנו אל מחוזות ילדות נשכחים בהם מותר להתיז מים אחד על השני, או במקרה הפחות טוב להתיז משקה איזוטוני דביק. אז מה היה לנו במסע הזה חוץ מערמות הפיצוחים, העוגות ובקבוקי הבירה שהשארנו ריקים ומסודרים ליד פח הזבל הגדול: יצאנו ממשאבי שדה ברכיבה כל בוקר. רכבנו כ 90 ק"מ כל יום ובסך הכל טיפסנו לגובה מצטבר של כ 2500 מטר וכל זאת ברחבי הנגב, בין ישובים בדואים והרבה חול וחול מסביב כשרוחו של בן גוריון מרחפת מתוסכלת מעלינו. התארחנו במחנה רמון וליטפנו דגם של מסוק אפצ'י עם כל ההסברים שאי אפשר לפרט כדי לא להסתבך עם הצנזורה הצבאית. התארחנו במועדון נוער בירוחם ואכלנו ארוחת ערב בדואית מסורתית בישיבה מזרחית שהייתה מבחן גמישות שלא כולנו שרדנו אותו. 

כן או לא? ברור שכן
יום האחרון פגשנו שלושה רוכבים סינגליסטים שדיוושו במרץ כדי להדביק את הקצב והצטרפו אלינו לארוחת הבוקר בכניסה לקיבוץ צאלים. מפגשים מהסוג הזה תמיד ממחישים לנו את ההבדל בין קבוצה "רגילה" לקבוצה שלנו. זה כמו להיכנס עם משאית לחניון של פיאט, להצליח להידחק למקום חניה צר ולא להבין למה כולם מסתכלים עליך בפליאה. כמו לכל דבר גם לטנדם יש יתרונות וחסרונות, את כל היתרונות אני מכירה ואת החסרונות שכחתי. אבל אין ספק שהרכיבה בשניים היא שעושה את כל ההבדל. ממקום מושבי הקבוע אני מודה בכל פעם מחדש למי שהמציא את הטנדם, למי שרוכב איתי ולקבוצת המכורים המופלאים של "כן ולא". שתהיה לכולנו שנת דיוושים פוריה.