רגע לפני ש"הגוזל" מתעופף עם החברה לתאילנד ועם החברים לדרום אמריקה פיתה דניאל סטוקלין את בנו גלעד בזוג כרטיסים למסע אופניים בחו"ל עם אבא. את המסע המשותף החלו במסע הכנה בישראל. מסתבר שזה לא היה פחות מרגש
מאת: דניאל סטוקלין *
תמונות: דניאל וגלעד סטוקלין
את שחרורו של הבן מהשרות הצבאי, רציתי לציין בפעילות משותפת, מקשרת ומאתגרת. רגע לפני ש"הגוזל" מתעופף עם החברה לתאילנד ועם החברים לדרום אמריקה פיתיתי אותו בזוג כרטיסים למסע אופניים עם אבא באזור האגמים של מינכן. הבחור הסכים בהתלהבות ואני רכבתי על הגל והצעתי קטעים משבילי חוצה ישראל כטיול הכנה.
תמונות: דניאל וגלעד סטוקלין
את שחרורו של הבן מהשרות הצבאי, רציתי לציין בפעילות משותפת, מקשרת ומאתגרת. רגע לפני ש"הגוזל" מתעופף עם החברה לתאילנד ועם החברים לדרום אמריקה פיתיתי אותו בזוג כרטיסים למסע אופניים עם אבא באזור האגמים של מינכן. הבחור הסכים בהתלהבות ואני רכבתי על הגל והצעתי קטעים משבילי חוצה ישראל כטיול הכנה.
מימין: חוצים את נחל ציפורי
התאבזרתי בזוג פנימיות רזרביות 26" לאופני ה-rebook המשוקמות ו-29" לאופני ה"Giant-" דגם Talon החדשים שלי וקפצתי לידיד בחנות אופניים לשיפורים אחרונים שכללו בדיקת צירים, גלגלי שיניים, בולמים, שימון וכיול. מכר מהיישוב מכבים הלווה לי מצפן, התקנתי מד אוץ, הכנסתי לאחד המנשאים אזיקונים, מפתחות אלן, סכין לדרמן, ארכת תיקוני פנצ'רים, פירות יבשים, נקניקי קבנוס וחטיפי אנרגיה להעצמת המורל בשעות דחק.
נותר רק לתכנן את המסלול ויותר חשוב: לאתר מקומות לינה. זו הייתה הזדמנות לדרוש בשלום חברי מחזור ב' מהתיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר אותו סיימתי לפני...מספר עשורים. מספר שיחות עם החברים בצפון המזרחי של הגליל העליון הבהירו לי שכדאי שאעבור לצד המערבי. ירון ואשתו אלה, טיילי רגל ותיקים נרתמו מידית ומלבד הזמנה ללון בביתם בנהלל, תכננו עבורנו תוואי רכיבה תואם אופני הרים. למדתי להעריך את אתר "עמוד ענן" שאת מפותיו הדפסתי ברזולוציות שונות עד שהתוואי דרך חניית לילה ראשונה אצל רינת במצפה אביב, זהר בצהוב בראשי ועל כל המפות.
כתושבי מודיעין וכפר האורנים, עלינו בשעת בוקר מוקדמת לרכבת, שהובילה אותנו מתחנת מודיעין מרכז לנהרייה. נחל הגעתון קיבל את פנינו בזרימה מרעננת ובריזה קרירה כיוונה אותנו דרך השדרה עמוסת בתי הקפה והמסעדות, לטיילת, משם התחלנו את מסענו דרומה לאורך קו החוף. התכנון היה לנצל דווקא את קרירות שלהי החורף ולרכב באווירה אירופאית אך שרב מפתיע של סוף חודש מרץ, החזיר אותנו למציאות המהבילה של המזרח התיכון. חלפנו מזיעים על שבי ציון, בוסתן הגליל בואך עכו ובשמחה נמלטנו אל סמטאות העיר העתיקה המוצלות. התחדשנו במים קרים, חומוס וחמוצים, שרכשנו בשוק ועל ספסל מוצל לפני מלון חוף התמרים, עצרנו למנוחה ראשונה וטרפנו את הצידה.
משמאל -התיאטרון הרומי בקסריה
הולנד זה כאן?
חצינו את צומת עין המפרץ ומזרחית לכפר מסריק חברנו לשביל נחל נעמן. ציפורי מים וצבים מפוסלים קשטו מקטע של אחת מגדות תעלות המים. חסרו רק מספר תחנות קמח והולנד זה כאן. עצרנו ליד דייג חייכני, שישב בניחותא בכיסא המתקפל, אוחז במוט שחיבר ארבעה קשתות, שבקצותיהן רשת שקועה במים שזרמו לאיטם. בעודו מספר ונזכר אחר כמויות הדגים, שדג בנעוריו בנחלי מולדובה, הרשת המאולתרת שלו החלה לרטוט. כשהורמה התגלו במרכזה השקוע, שני קרפיונים מגודלים ומתפתלים, בצבעי כסף וזהב, בניסיונות נואשים להימלט. אחרי שמורת כרי נעמן, נתקלנו במאות קרפיונים מתעופפים ומקפצים בין מספר פועלים שהתבוססו עד גובה מותניהם באחת מברכות הגעפילטע פיש. הסוף היה בלתי נמנע, קורבנות ליל הסדר המתקרב, נשאבו דרך צינור אל מעמקי בטן משאית הקירור.
דרך שער הזזה שנותר לשמחתנו פתוח קיצרנו היישר לשמורת עין אפק. עובד רשות הטבע והגנים הציע לשמור על שני תיקי הגב והיקר לנו מכל ואנו בתחושת קלילות משוחררים ממשא ודיווש, טיילנו בנחת בין נופי הביצה ומקורות הנחל, שרובם אבדו מן הארץ. לוטרה סקרנית חצתה ברכה משוקמת, בשחיית חזה עם הראש בחוץ, מבריחה התקהלות של דגי שפמנון מצוי. המשכנו להתקדם מעל מי הביצה על גשר עץ צף שהזכיר קטעים מהשמורה המפורסמת "פליטוויצה" שבקרואטיה. שלדג גמדי בצבעי טורקיז עזים, תרגל מספר גיחות ראווה על "יבש" וגלעד בני החל לפזם "קח מקל קח תרמיל ובוא איתי אל הגליל".
יום הרכיבה הראשון הלך והסתיים וכך גם כוחותינו. חשתי כמו שור עקשן וזקן שעשרות שנות חרישה על אופניים יצרו בגופי תפקודי שלד שריר שיכלו לשאת עוד ועוד בנטל. הסתכלתי אחורה ב"עגל המתבגר שלי" שהשתדל להדביק בחרוק שיניים את הקצב, שקבעתי, והאטתי. הרגעתי את מבטו המודאג, שהשקיף אל עבר ממרומי הרכס והודעתי חגיגית כי יעדנו, מצפה אביב, כבר נראה באופק והוא גם הישוב הנמוך ביותר בשיפולי הגליל התחתון.
משמאל: חוף הים בבוסתן הגליל
במרפסת של רינה
במרפסת של רינה
השמש צבעה את הגבעות באורות רכים של שקיעה. חקלאים ערבים מסבירי פנים ששבו לכפריהם מיום עבודה כיוונו את דרכנו בשדות אל צומת אעבלין. את המשך הדרך נאלצנו לרכב מעבר לפסי ההרחבה של כביש 781 הצר, מול תנועה סואנת עד הפנייה שמאלה למצפה. שקוע במחשבות חשתי כיצד אני לומד להכיר במהלך הרכיבה טוב יותר את הבן, את הארץ שלי ואת עצמי. כמו תייר, שהכול זר ומאידך כל כך מוכר.
לאחר 51 ק"מ התיישבנו במרפסת ביתה של רינת חברת ילדותי מהפנימייה לחובבי טבע ונוף, והשקפנו ללא מילים באורות המרצדים של חיפה ורכס הרי הכרמל. הסעודה שהכינה על בסיס מרכיבי התזונה הבריאה שכללה סיר אורז טבעי, גבינות, ירקות אורגניים, חליטות תה לואיזה ונענע, השיבו לנו במקצת את יכולת הדיבור. הספה בסלון קרצה לגלעד שהזדרז לפרוס עליה את מלוא קומתו ובמהרה שקע בשינה עמוקה. כיסיתי אותו כפי שנהגתי בילדותו ויצאתי עם רינת לערב פתיחת עונת הקיץ של מועדון החברים המקומי, שאירח את אנסמבל "רוח טובה". הנגנים תושבי מועצה אזורית משגב, הנעימו לטעמי את הערב בלקט שירים איריים ועמים אחרים. "המקום" אגב פתוח רק בסופי שבוע והכניסה מותרת לתושבי המצפה ולאורחים בליווי מארח מקומי בלבד. בחצות שבנו והתיישבנו לצד זוג האופניים הרדומים במרפסת מול הנוף המהפנט. ניצלנו את ההזדמנות להחליף חוויות שמחות ועצובות מהחיים שחולפים להם מאז מסיבת סיום התיכון בעתיקות עבדת ביעף כמו רכיבת Down hill. כל שנה מהר יותר מהשנה הקודמת. למחרת בבוקר תיקנתי והארתי את שביל הכניסה לביתה הנעים ממנו יצאנו מאוששים הלאה לכיוון נהלל.
מלאי רוח קרב נכנסנו לערוץ יער שפרעם, נתקלים מידית ברוח מזרחית נגדית עזה, ובחום של שלושים וחמש מעלות, שהאטה את התלהבותנו בין פרות ועגלים, שאך זה הומלטו. ברכיבה עיקשת התקדמנו הלאה, חולפים נקודות ציון שסומנו בעיגול כחול באתר עמוד ענן. אחרי עץ החרוב עצרנו להרוות את צימאוננו מתחת לצלו של אלון התבור. חיזקנו באזיקונים מספר אביזרים שהשתחררו מטלטולי הדרך ועקפנו מדרום את הר חנתון. חצינו את כביש 784, וכשחברנו לשביל העפר, סוס ערבי גזעי צחור כשלג חסם את דרכנו. הנסיך גרנס אל סחרה, הבן של סחרה המרביע המתין לצד בעליו מהכפר הבדווי ביר אל מכסור, למאלף המרוצים, כשברקע משתרע הכחול של מאגר בית נטופה. מראה מרשים שנחרט בראשנו.
משמאל: טיילת שוני בבנימינה גשר מעל נחל תנינים
חלפנו מתחת לצומת המוביל וגלעד החל להתלונן על קשיי ראייה, נשימה וגודש באף. הופתעתי לדעת, שבני אלרגי לפריחת האביב. עצרנו לצד פלג, מצפון לקיבוץ הסוללים, נזכרים באיחור להתמרח בקרם הגנה מפני השמש היוקדת. עודדתי אותו, שאנו בירידה לכיוון עמק יזרעאל. גלעד נאנח וענה בסדרת התעטשויות ואמר כי הוא לא יודע בשלב זה של חייו, מה ללמוד ומה להיות כשיהיה גדול. הסתבר ששנינו הגענו בחיינו לפרשת דרכים. רכבתי ואמרתי לו שידמיין לעצמו את העיסוק שיגרום לו לחוש כל יום מחדש את הסיפוק הגדול ביותר. בעודנו פותחים ברכיבה זה לצד זה את סגור ליבנו, האופניים שעטו להם במורד דרך החתחתים, לאורך נחל ציפורי, ואחרי עליה קצרה, נכנסנו לבית לחם הגלילית.
חלפנו מתחת לצומת המוביל וגלעד החל להתלונן על קשיי ראייה, נשימה וגודש באף. הופתעתי לדעת, שבני אלרגי לפריחת האביב. עצרנו לצד פלג, מצפון לקיבוץ הסוללים, נזכרים באיחור להתמרח בקרם הגנה מפני השמש היוקדת. עודדתי אותו, שאנו בירידה לכיוון עמק יזרעאל. גלעד נאנח וענה בסדרת התעטשויות ואמר כי הוא לא יודע בשלב זה של חייו, מה ללמוד ומה להיות כשיהיה גדול. הסתבר ששנינו הגענו בחיינו לפרשת דרכים. רכבתי ואמרתי לו שידמיין לעצמו את העיסוק שיגרום לו לחוש כל יום מחדש את הסיפוק הגדול ביותר. בעודנו פותחים ברכיבה זה לצד זה את סגור ליבנו, האופניים שעטו להם במורד דרך החתחתים, לאורך נחל ציפורי, ואחרי עליה קצרה, נכנסנו לבית לחם הגלילית.
חטא היוהרה
חזרתי "לשגע" את השותף הצעיר, בעצירות תכופות לצילומי נוף, בתי טמפלרים מסוגננים וסלפי בסיוע עוברי אורח. לימדתי אותו לא לחתוך אובייקטים, להיות סבלני בחיפוש אחר התזמון והזווית המתאימה, כאילו שאנו עדיין בעידן האנלוגי בו האפשרויות היו מאד מוגבלות. הסברתי לו, כי אחת הסיבות לריבוי הצילומים היא החלטתי לכתוב אודות המסע למגזין "אופניים". גלעד התלהב והוסיף "תצטט אותי מה שכתבתי בפייסבוק לחברים שלי: "אין ספק שזאת חוויה לבן ואב. אבא תודה רבה על הטיול המדהים בארץ היפיפייה !
ממליץ בחום לקחת שלושה ימים של נתק מהלחץ ומהאווירה הרגילה ולהיכנס לקסמיה של ארץ ישראל הפורחת והשופעת נסתרות !" והציע מיד כותרת: "שלום לך ארץ נהדרת". השם נשמע לי קצת קלישאה אך שמחתי להבחין, שמבין הקיטורים והקשיים "הילד" דווקא מרוצה. נראה היה שהרצון שלי לנטוע בו אהבה והכרת הארץ דרך מסע ייחודי, בטרם יוקסם מפניני טבע זרים בנדודיו לקצות תבל, די מצליח למרות שפנינו וצווארנו האדימו וצרבו כבר משיזוף יתר.
בחוות התבלינים רכשנו מתנות למארחים של הערב המתקרב ושבנו לשבילי השדות המוריקים. זוג רוכבי אופניים "מקצועיים" מאלון הגליל כיוון אותנו לעבר יעדנו אך הערותיו המלגלגות של אחד מהרוכבים לגבי איכות האופניים שלנו הפתיע אותנו וצרם את אוזננו. בעצם זה היה פוגע ומעליב. רחוק מדרך ארץ. גלעד אמר: "אם ידו של מישהו לא משגת להשקיע עשרות אלפי שקלים כפי שטרנד האופניים סוחף כיום את בעלי התחביב להוצאות ראוותניות, לא אומרים דבר כזה לאבא בפני בנו". במקרה שלנו שנינו אהבנו והסתדרנו מצוין עם מה שיש לנו. יכולתי להשקיע עוד אלפי שקלים בשדרוגים אך אם היד של אבא מסוים לא משגת מעבר לכך? כיצד אותו גבר היה מרגיש אחרי אמירה משפילה שכזו ליד בנו? גלעד הסתכל עליהם בבוז כשהלכו והתרחקו מאתנו ואמר לי בשקט שלמד פרק חשוב על טקט, חטא היוהרה, וערכה של הצניעות.
מימין:מפדלים על חומות העיר העתיקה עכו
סיפורי אבא
חצינו את כביש 77 ונתקלנו בזוג רוכבי אופניים ממנשייה זביידה. המבוגר מביניהם, אחרי שהבין מאין באנו, אמר משהו בערבית לרוכב הצעיר, ושניהם התבוננו בנו בעיניים מעריצות. המבוגר שמשרת כקצין רכב בגדוד של חטיבת הנח"ל, הציע לרכב בעתיד יחד ברחבי הארץ. המשכנו לשוחח, עד שירון מנהלל התקשר בדאגה לדעת עם לא טעינו בדרך. נפרדנו מהרוכבים בידידות ולאחר מספר דקות חצינו גשר אירי, הלוך וחזור עד שזיהינו עמדת ביקורת מבוטנת של המוביל הארצי, שזרם ממש מתחתינו. העמדה הייתה סימן זיהוי כי השביל יוביל אותנו למשולש הפיצה (צורת חלוקת המשקים בנהלל) של אלה וירון.
מימין:מפדלים על חומות העיר העתיקה עכו
סיפורי אבא
חצינו את כביש 77 ונתקלנו בזוג רוכבי אופניים ממנשייה זביידה. המבוגר מביניהם, אחרי שהבין מאין באנו, אמר משהו בערבית לרוכב הצעיר, ושניהם התבוננו בנו בעיניים מעריצות. המבוגר שמשרת כקצין רכב בגדוד של חטיבת הנח"ל, הציע לרכב בעתיד יחד ברחבי הארץ. המשכנו לשוחח, עד שירון מנהלל התקשר בדאגה לדעת עם לא טעינו בדרך. נפרדנו מהרוכבים בידידות ולאחר מספר דקות חצינו גשר אירי, הלוך וחזור עד שזיהינו עמדת ביקורת מבוטנת של המוביל הארצי, שזרם ממש מתחתינו. העמדה הייתה סימן זיהוי כי השביל יוביל אותנו למשולש הפיצה (צורת חלוקת המשקים בנהלל) של אלה וירון.
לקול פעיות עדר כבשים קולני, שטעה לחשוב כי באנו להאכילם בארוחת הערב נכנסו לאחר 39 ק"מ של רכיבה מאומצת לבית המארחים. קנקני מיץ תפוזים טרי שנסחט עבורנו הרווה את צימאוננו, ומיד גלשנו ברעבתנות, לארוחת ליל שישי, עתירת בשר פחמימות ויינות. עד שעות הלילה, יחד עם חברתנו רינת מהמצפה שהגיע במיוחד עם בנותיה, העלנו זיכרונות וחוויות מסדנאות השדה, שסללו בייננו, לפני כשלושה עשורים, קשר אמיץ ואהבה רבה לטיולים. הדור הצעיר ישב לצדנו ובלע בצימאון את סיפורי "הזקנים" עד כי בתה הצעירה של רינת, הכריזה חגיגית, שגם היא רוצה ללמוד בקצה השמים ובלב המדבר.
אומרים לא לצימר
אומרים לא לצימר
התכוונו להשכים קום, אך העייפות הכריעה, והתעוררנו בשעות הבוקר המאוחרות, אל ארוחת בוקר מפנקת שהכינו כבר המארחים המושלמים. הצטיידנו בסנדוויצ'ים, ביצים מבושלות, רוקנו עוד שני קנקני מיץ טריים ועברנו על המפות. עומס החום נותר כשהיה. גלעד הודיע כי הוא מתקשה לראות עקב התגברות האלרגיה וטוב יהיה, אם נסיים את המסע בנקודה הדרומית ביותר אליה נוכל להגיע. העמסנו את האופניים על הטנדר של ירון, שהציע להקפיץ אותנו לקיבוץ דליה, משם התחלנו לגלגל את היום השלישי לרכיבה מערבה.
משמאל : פגישה עם הסוס הערבי הגזעי סרחן
"לא חשבתי שיש כל כך הרבה מה לראות, וכל כך הרבה לא יודעים מזה, ולא מטיילים!", השתומם גלעד בעודנו חולפים מתחת גשר כביש 6, וחוברים לערוץ נחל תנינים. כל הירידות האפשריות לנחל הצר המו משפחות ובני נוער, שהשתכשכו במים עד גובה הברכיים, לצד מנגלים גבוהים, שהדיפו ניחוחות עשן. סיקסקים צייצו, פרפרים התעופפו, ולימיננו הסתיים רכס הרי הכרמל. בבנימינה חברנו לטיילת שוני, שלאורך כביש 652 המשלבת סביבה חקלאית, תוך הבלטת הערך ההיסטורי של המקום. חצינו את המושבה המנומנמת ואת אור עקיבה השכנה, וחברנו דרך מנהרה מתחת לכביש החוף לטיילת, שהובילה אותנו הישר לעתיקות קיסריה. לאחר שהצגתי בכניסה תעודת נכה צה"ל, מאבטח נחמד התיר לנו להיכנס לגן האתר, עם אופננו. רכבנו בכף מהתיאטרון הרומי, דרך ארמון השונית וטיילת ההיפודרום, שנושקת לגלי הים, עד הקצה הצפוני, ואחרי המסגד הבוסני התפננו לשירותים, לתדלק את כל הבקבוקים שלנו במים קרים. שטפנו וזללנו את השסק שקטפנו בדרך והתחלנו לחפש מחוץ לחומת הגן הלאומי, סימנים לשביל חוצה ישראל.
הידד לרכבת
זוג רוכבים שנעלמו מאחורי פינת גדר אתר חברת החשמל של תחנת הכוח חדרה, גרם לנו להבחין בשלט דהוי. הוא התחבא מאחורי מחסום ומתחת לעלי עץ דקל, וציין חגיגית כי שביל חוצה ישראל ימשיך להוביל אותנו לבית ינאי שבשרון ומערב השומרון. הצטערתי שאין לאורך השביל הממלכתי, שחוצה את הארץ לאורכה ולרוחבה, שילוט מעורר כבוד, קל לזיהוי והתמצאות, כפי שיש במדינות המערב. איבדנו את הדרך המסומנת ונאלצנו לחזור ולאלתר ירידה לנחל חדרה הרחב. המים הרדודים, שלא זרמו על מעבר הבטון של הגשר האירי, התירו מעבר לגדה הדרומית. פסי הכתום כחול לבן התגלו מחדש בחניון פארק נחל חדרה, והובילו אותנו דרך גבעת אולגה, עד לגשר, משם הסימנים הדריכו לתחנת דלק על כביש 2. ושם אבדו שוב עקבותיהם. את המשך המסלול בין החולות, אלתרנו על פי חושינו ועצות רוכבים שחלפו על פננו. השרב נשבר. רוח קרירה ציננה אותנו, כשנחנו שקועים בכורסאות מסעדה בחוף מכמורת. התבוננו מזוגגים במי הים, שהאפירו כמו השמיים מלמעלה. טפטוף גשם הוציא מהתיקים שלנו את מעילי הרוח. הצעתי שנשאר ללון בצימר על חוף הים במכמורת אך הבן התעקש לשוב הביתה. צפונית לבית ינאי עצרנו 4X4 לקבלת יעוץ על המסלול הקצר ביותר לנתניה.
הנהג הרהר כמה שניות, ולבסוף הציע לנו את התוואי של חוף הים. לא לפני שהזהיר, כי נכונו לנו מספר מעברים מאתגרים. מפאת הערב שירד והעייפות המצטברת, החלטנו ללכת על זה. כלומר לרכב הלאה, אך כעבור מספר דקות, מצאנו את עצמנו כמעט שוחים, מתחת לאופנים שנהנו לרגע לרכב עלינו כדי לעבור צוק, שנשק לגאות ולגלים ששטפו את רגלנו. דשדשנו כשני קילומטרים בחול טובעני שלא מאפשר רכיבה עד שירדה החשכה. אורות קלושים שהלכו והתקרבו התגלו לבסוף כשייכים למסעדת חוף, ומעליה כביש סלול! טיפסנו עמו למרומי הצוק, פנינו ימינה ורטובים מהגשם שהתחזק, הגענו דרך הטיילת, למרכז נתניה שהייתה ריקה מבליינים ותייריםהתלבטנו כיצד להמשיך. מימין : על חוף צוק י בית ינאי
הצעתי לרכב עד תחנת הרכבת בהרצליה, מרחק נוסף של עוד שתיים עשר ק"מ, לשבעים שכבר רכבנו באותו יום. נערכנו למשימה שחייבה התקנת פנסים מנצנצים ולייטסטיק שהביא גלעד למקרה חרום. ברכיבה זהירה לאורך שבילים צמודים לכביש החוף ולעיתים על כביש החוף, עצמו הגענו לשפיים. עצרנו להתרעננות, דרבנתי את הבן לשנס מותניים והמשכנו עד צומת כפר שמריהו, שם פנינו שמאלה, חצינו את פסי הרכבת, קיצרנו ימינה למסלול הטיילת שהובילה אותנו לתחנה האחרונה במסע. למרות שמוצאי שבת הוא היום היחיד, שרכבת ישראל לא מותירה הכנסת אופניים שלא מתקפלים, הסדרן והמאבטח שהבחינו בעייפות ובבוץ שכיסה אותנו, התיר לנו לעלות כדי לשוב הביתה. כעבור שעה נוספת הגענו לתחנת מודיעין מרכז. שוב עלינו בפעם האחרונה באותו יום, על האופניים שסחבו ללא אף תקלה, את כל ה-171 ק"מ. רכבנו עוד ק"מ אחרון שנראה הכי קשה, לנקודת המוצא. חייכנו, התחבקנו כשני חברים טובים, בתחושת סיפוק וניצחון. סקרנים ומוכנים יותר מתמיד, למסע הגדול שלנו, בן השבוע, לאגמי מינכן בגרמניה. שלום לך ארץ נהדרת.
לקריאת כתבת ההמשך שמסקרת את טיולם של האב ובנו בגרמניה לחצו כאן כאן וכאן
